תנועת החסידות נוסדה באמצע המאה ה-18 על ידי מי שמכונה רבי ישראל בעל שם טוב ומאז חוללה מהפכה בחיי הרוח של העם היהודי. בספרות החסידית רווח הדימוי לפיו החסידות ביקשה בסך הכול להזריק חיים לתוך הגוף של העם היהודי. הבשורה החסידית הייתה הסרת הלוט מעל רעיונות שנחשבו עד אז לחלק ממה שמכונה "תורת הנסתר", או בשמה המוכר יותר – הקבלה. למרות שרבי ישראל לא קרא ללימוד המוני של ספרי קבלה, הוא סבר כי רוח הזמן דורשת מתן ביטוי לחלקים פנימיים יותר של היהדות, ובמסגרת הזו זיקק שורה של מסרים והפכם לפומביים, פופולריים, ובעיקר כאלה שיש בהם קריאת כיוון והנעה לפעולה בחיים היומיומיים.
בפרספקטיבה היסטורית הזריקה הזו התקבלה בברכה. החסידות התפתחה במהירות שיא, סחפה אחריה המונים, והפכה לבעלת השפעה עצומה על העולם היהודי, השפעה שחורגת הרבה מעבר לחברה החסידית עצמה.
בין העקרונות החסידיים ניתן למנות את התפיסה הרואה את כל האירועים המתרחשים בעולם כחלק מתוכנית על אלוהית; בכל יהודי שוכנת "נשמה אלוקית" ומשכך אין מקום לזלזול של אליטה למדנית בשכבות אחרות בעם; לכל אדם ישנה אפשרות לחיבור פנימי ורגשי עם הבורא ולפיכך את החובות ההלכתיות יש לא רק למלא אלא לראות בהן מעשה טרנסצנדנטי; כדי להיות יהודי "שלם" לא מספיק רק להאמין בבורא אלא יש גם לתרגם לכלים שכליים את האמונה הזו ובעיקר לנסות ולהרגיש אותה.
ככלל, החסידות שואפת תמיד לגלות את הנקודה הפנימית. באירועי החיים תחפש את ההשגחה האלוקית, ביהדות תחפש את היסודות שמעניקים לה הבנה ורגש, ובאדם עצמו תנסה לאתר את "האני הפנימי" של כל אחד ואחת. בדרך לאותה נקודה החסידות מעניקה כלים שמסייעים ביציאה ממרוץ החיים והכאוס היומיומי אל עבר תודעה גבוהה יותר. הכלים המרכזיים הם עיון ממושך בתורות חסידיות, נגינה של לחנים ייעודיים, יצירת הנהגה רוחנית, בניית חבורות משותפות, מעין ‘קומונות’, להסתייעות הדדית, התנתקות והתבודדות, ועוד.
תנועת החסידות היא למעשה משפחה של שורת שיטות ואסכולות, כולן נוצרו בהשראת רעיונות העל. השיטות השונות נחלקות ביניהן בדרכים ליישום של אותן מטרות משותפות, בהן ניתן למנות את חב"ד, ברסלב, סלונים, גור ועוד. מלבד החצרות החסידיות הרשמיות, כמעט ולא ניתן היום למצוא קהילה יהודית שלא מושפעת בדרך זו או אחרת מהרוח החסידית.