החסידות "נולדה" בתחילת-אמצע המאה ה-18. מייסדה, רבי ישראל בעל שם טוב סבב בריכוזים יהודיים והפיץ את שיטתו.
חידושה המרכזי היה הדגשת החווייה והרגש היהודיים, הנכחת מציאותו של הא-ל בחיים היומיומיים, ובעצם הפיכתה של היהדות האמונית מנחלתם של בני האליטות לנחלת הכלל.
הבעל-שם-טוב הקים סביבו חבורת תלמידים אשר הם ותלמידיהם אחריהם, הפכו למפיצי תורת החסידות ורעיונותיה לכל פינה באירופה ואף מחוצה לה. ראשיתה של החסידות בפודוליה ומשם התפשטה לכל רחבי פולין, גליציה, אוקראינה, רוסיה, רומניה והונגריה.

דור 1: הבעל שם טוב 1690-1760

דור 2: המגיד ממזריץ' 1710-1772

דור 3: רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי (פולין), רבי שניאור זלמן מלאדי (רוסיה אוקראינה, בהמשך חב"ד), רבי מנחם מנדל מויטבסק (ארץ ישראל) 1750-1850 בערך

דור 4: רבי אברהם יהושע השל מאפטא, רבי יעקב יצחק היהודי הקדוש מפשיסחה (בהמשך קוצק וגור), רבי משה טייטלבוים מאויהעל (הונגריה, בהמשך סאטמר), רבי נחמן מברסלב

דור 5: רבי ישראל מרוז'ין, רבי מנחם מנדל מקוסוב (רומניה, בהמשך ויז'ניץ), רבי חיים מצאנז

החל מהדור החמישי התפשטה החסידות בכל רחבי אירופה והפכה מתנועת יחידים צדדית ומקורית לתנועת המונים שכבשה בסערה את העולם היהודי. היא הלכה והתפתחה בשיעורים גבוהים מאוד והפכה לתנועה הדתית המרכזית והשלטת בעם היהודי.
לאחר השואה שכילתה את העם היהודי, שוקמו רבות מחצרות החסידים, הקימו את עצמן מן האפר וכיום שוב זהו אחד הזרמים העיקריים והמובילים בעם היהודי. הכינוי "חסידים" אמנם ייחודי כיום לאלה הנמנים על הזרם החסידי, אולם השפעתה חורגת בהרבה וצובעת במידה מסויימת בצבע חסידי את החיים היהודיים האמוניים כולם.
החסידות היא לא רק תנועה אלא חידוש בעצם תפיסת היהדות. היא הופכת את האמונה ואת החווייה היהודית למוחשיות ומכניסה בהן חיות ומשמעות; היא מדגישה את מרכזיותה של תורת הנסתר ופנימיות התורה והיא מטמיעה את ההבנה שכל נשמה היא חלק אלו-ה ממעל ולכל יהודי ויהודיה חלק בתורה.